המקרר ריק מלבד כרוב חצוי, עבש ולבנבן, בקבוק קטשופ פתוח ושאריות של צ'יפס שהפך לעיסה משומנת ודוחה.
עוד דקות מספר הם שבים הביתה, חמישתם. ועדיין אין לה פתרון ראוי לארוחת צהרים.
הראש שלה עובד בקדחתנות.
להשאיל מטור תפוחי אדמה? כבר השאילה אתמול ולא החזירה.
מביתאן אורז? כבר עשתה זאת לפני שבוע.
פתאום, נקישה בדלת.
מציצה בשעון וליבה מתחיל להלום, מי הקדים? מי ישמע ראשון שאין ארוחה עדיין, היום?
אבל בדלת שני בחורים בלי גיל ובידיהם לא פחות מארגז גדול מדיף ניחוח מהביל.
מלאכים?
"אנחנו מ'מאירים לחיים'", הם אומרים בפשטות. "כל המוצרים פה בכשרות מהודרת".
פיה עדיין פעור בתדהמה. היא לא מצליחה לומר אף מילה כשהם משאירים את הארגז ונמלטים משם, בברכת המשך יום נפלא.
היא רוכנת אל הארגז, הלומה.
יש שם ארוחה גדולה שמספיקה לכל המשפחה העתידה להגיע בשעה הקרובה.
עוף, תפוחי אדמה, סלט, לחם, מתחשק לה לצרוח: תודה!
מאירים לחיים מוצאים את האנשים הזקוקים לכך באמת. אלמנות ומשפחות במצוקה יכולות להיות שלוות ככל שזה נוגע למזון חם לילדים.
להרגיע את נפשה של אם מתמודדת -שתדע שלפחות יש לה ארוחה חמה לילדיה המכילה את כל אבות המזון?
האם יש חסד גדול מזה בעיני אלוקים?