היו שנים, שאם הייתם שואלים את יעקב לשמו הוא היה עונה לכם "מר לבד".
מאז עברו נכדיו להתגורר בעיר מרוחקת, היה עולמו עטוף בצללים של בדידות. נדמה שהזמן משתהה בכבדות באוויר, וכל רגע שחלף הדהד את כאבו השקט של ליבו הריק.
הוא השתדל לתפקד ולמלא את יומו, אבל כשאתה אדם מבוגר ואיטי, עם רשימת בעיות באורך 50 עמודים, זה קשה.
הבדידות הלכה וכבדה עם אנחה, כל חריקת קרשי הרצפה.
עד שיום אחד הם הגיעו.
שני מתנדבים של 'מאירים לחיים'.
באותו יום מופלא, כשדפיקות נשמעו בדלת, הלך יעקוב לפתחה בצעדים איטיים אך ליבו פרפר. כמה זמן לא דפקו בדלתו?
בדלת עמדו זוג מתנדבים מארגון 'מאירים לחיים', כך הציגו עצמם.
חיוכיהם היו כמו משואות בחדר האפלולי, הם נכנסו, ועשו עימו הכרות.
ומאז, הוא הרגיש איך נכנס אור לחייו.
באנושית, בדאגה ובמחוות חמות, הביאו איתם קרן אור שחדרה מבעד לצעיף השממה. בכל ביקור הוא מרגיש איך נוכחותם ממלאת את החדר בחמימות.
בחברתם, השעות חולפות בצחוק, סיפורים, ויומו הופך מקודר לבהיר.
גם בריאותו השתפרה. לבו מעט קל יותר, נשמתו סדירה יותר. וכאשר הם מבצעים את בדיקות הם אומרים לו, מר יעקב, אתה משתפר בכל פעם!"