כשרחלי מסתכלת סביבה, היא לא רואה מאיפה תבוא הישועה.
המקרר ריק, המזווה ריק. השוקת, בעצם, שבורה.
עוד מעט יגיעו הילדים מבית הספר והיא הבטיחה, הבטיחה להם שהיום תהיה להם ארוחת צהרים חמה. איך הבטיחה? על סמך מה? היא לא יודעת. הייתה לה הרגשה כזו, שמשהו בסוף יסתדר.
לא יכול להיות ששני ילדים בגילאי הטרום התבגרות, הזקוקים כל כך למזון, לא יקבלו את שלהם.
לא בדור כמו שלנו. של שפע.
היא מסתובבת כה וכה במטבח, קופסת קרקרים יבשים, תפוחי אדמה, שלשה בצלים שאם יקלפו אותם מספיק, ימצאו את הטוב שבהם… היא תצליח להכין משהו מכל זה. נכון? אמנם לא חלבון… גם פחמימה טובה לשרידה.
אבל אז נשמעת דפיקה בדלת.
שני הבחורים בחולצות טריקו לבנות עם הדפס תכול כתום נראים לה כמו שני מלאכים בלבן.
מאירים לחיים!
היא שמעה על העמותה הזו, מישהו אפילו אמר לה לפני כמה ימים שירשום אותה… היא לא תלתה בזה הרבה תקוות, אבל עכשיו, אל מול השפע המבצבץ מהסלים שבידיהם, התקווה שלה נוסקת. תקוות ארוחת הצהריים החמה שהיה תהיה פה היום.
מבעד לדמעות ולברכות, היא מספיקה להציץ לראות שיש בהם מגש ירכיים, קופסאות שימורים, ירקות, פירות, מארזי קטניות, שמן, סוכר.
איך אפשר להודות לכם? היא שואלת לבסוף, כשהנשימה חוזרת אליה.
"פשוט, אמרי לנו מי את מכירה עוד שזקוק…, עונה לה הבחור בפשטות. "אז את אומרת לנו? אוי, ממש תודה. לך".